פסק-דין בתיק ע"פ 10943/03

השופט ס' ג'ובראן:

           כנגד המערער, שוטר במשטרת בת-ים, הוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום, המייחס לו עבירה של אינוס חברתו לחיים של חברו של המערער (להלן: המתלוננת), עזאם מרמש (להלן: עזאם), לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות של איומים כלפי המתלוננת, לפי סעיף 192 לחוק העונשין ועבירה של הטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין.

           על-פי הנטען באישום הראשון בכתב האישום, המתלוננת התגוררה בדירת חברו של המערער (להלן: הדירה), מוטי אסולין (להלן: אסולין), יחד עם חברתו של אסולין - יוליה (להלן: יוליה), לאחר שעזבה את דירתו של חברה לחיים עזאם ביום 29.6.2000, בעקבות סכסוך שנתגלע ביניהם. ביום 1.7.2000 הגיע המערער לדירה, מתוך כוונה ללון בה. בשלב כלשהו התיישב המערער לצדה של המתלוננת על הספה בסלון והחל לגעת בגופה. המתלוננת הרחיקה עצמה מהמערער וקמה מהספה. או אז דחף המערער את המתלוננת לעבר מזרון שמונח היה על הרצפה, עליו התכוון המערער לישון. המערער נשכב על המתלוננת והחל להתחכך בגופה, כשהוא אומר לה, כי אם תקיים עימו יחסי מין הוא יגמור מהר, שכן לא שכב עם אישה מזה זמן רב. המתלוננת התנגדה למערער וניסתה להדפו מעליה, אולם המערער אחז בכוח בידו האחת בזרועותיה מעל ראשה ובידו השנייה הפשיט את מכנסיה ותחתוניה, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולבסוף הוציא את איבר מינו והגיע לפורקן על רגלה של המתלוננת.

           על-פי האישום השני, בתאריך 13.7.2000, לאחר שהתקשרה המתלוננת עם משטרת יפו בכדי להתייעץ לגבי רצונה להגיש תלונה כנגד המערער, פגש המערער את המתלוננת באקראי ברחוב בבת-ים. המערער שאל את המתלוננת מדוע היא מרכלת עליו והמתלוננת ענתה, כי היא סיפרה רק את האמת. בתגובה, איים עליה המערער, כי באם תמשיך במעשיה הוא יפגע בה, בבתה הקטינה (להלן: הבת) ובחברה לחיים עזאם.

           על-פי האישום השלישי, ביום 27.8.2000 התקשרה המתלוננת, בהדרכת המשטרה, אל המערער. בשיחה זו, אשר הוקלטה, איים המערער על המתלוננת, כי יחסל אותה ואת בתה וכי אם תחזור שוב על המילה 'אונס' ירצח אותה.

           בתגובתו לכתב האישום, הודה המערער, ביחס לאישום הראשון, כי קיים יחסי מין עם המתלוננת, אולם טען שהדבר נעשה בהסכמתה וביוזמתה. כן הודה, ביחס לאישום השני, כי פגש את המתלוננת ושאל אותה מדוע היא מרכלת עליו, אולם הכחיש, כי איים עליה. בנוגע לאישום השלישי, הודה המערער, כי אמר את הדברים שיוחסו לו, אולם הכחיש, כי איים על המתלוננת וטען שהדברים הוצאו מהקשרם.

פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי

           בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטות ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ו-ת' שפירא) הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגזר עליו עונש של שבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו עבירות מהסוג בהן הורשע.

           בפסק-הדין קבע בית-המשפט המחוזי, כי עדותה של המתלוננת מהימנה עליו והוא מאמץ את דבריה לחלוטין. בית-המשפט ציין, כי המתלוננת העידה בפירוט רב ובעקביות ומסרה גרסה שלמה, מלאה והגיונית של האירועים נשוא כתב האישום. בית-המשפט ציין גם, כי בגרסתה של המתלוננת לא נתגלו סתירות משמעותיות, חרף החקירה הנגדית הארוכה והמתישה שנערכה לה וכי המתלוננת אף לא ניסתה לייפות את עדותה גם בנוגע לפרטים קשים מעברה וגם בנוגע ליחס החיובי והעזרה להם זכתה מהמערער בעבר.

           כחיזוק לעדותה של המתלוננת, קיבל בית-המשפט המחוזי את היומן האישי אותו ערכה המתלוננת מאז ילדותה ובו התייחסה גם למעשה האונס והאיומים מצד המערער, כראיה טובה ומהימנה, הן לגבי המעשים עצמם והן לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת בעקבות האונס. כן קיבל בית-המשפט את שיחת הטלפון המוקלטת בין המערער והמתלוננת כראיה לחיזוק עדותה של המתלוננת, כמו גם את אמרות החוץ של המתלוננת בפני המשטרה בדבר רצונה להגיש תלונה כנגד המערער.

           לעומת זאת, קבע בית-המשפט המחוזי, כי דבריו של המערער אינם מהימנים עליו, בהיותם רצופי סתירות, תמיהות ותהיות. בית-המשפט ציין, כי המערער שינה את גרסאותיו מספר פעמים, בהתאם לחומר החקירה שנחשף בפניו, שיקר לחוקרי המשטרה ובעדותו בבית-המשפט בנוגע לנקודות מהותיות בפרשה, כל זאת בכדי להציג את היחסים שבינו לבין המתלוננת ועזאם באור שקרי וכדי לפגום במהימנותה של המתלוננת.

           במתן גזר הדין, שקל בית-המשפט המחוזי את הנסיבות להקלה בעונשו של המערער, בהן תרומתו במסגרת כוחות הביטחון, היותו מוכר כנכה משרד הביטחון ועזרתו למתלוננת בעבר. לעומת זאת, שקל בית-המשפט לחובתו של המערער את חומרתה של העבירה, בפרט לאור ניצולו של המערער את מצוקתה הקשה של המתלוננת ואת היותה נתונה לחסדיו בהיותה בודדה לחלוטין ובנתנה אמון מלא בו.

           מכאן הערעור שבפנינו, המופנה כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד גזר-הדין.

           לאחר הגשת הערעור ולבקשת המערער, החלטנו על גביית עדות מהעד מוטי אסולין, בהתאם לסמכותנו לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ד-1982. לשם כך החזרנו את התיק לבית-המשפט המחוזי לשם שמיעת העדות ומתן החלטה, באם יש בעדות זו כדי לשנות מהכרעת-הדין בעניינו של המערער.

           בית-המשפט המחוזי שמע את עדותו של אסולין ודחה אותה מכל וכל כבלתי אמינה וכנובעת מתוך רצון לסייע למערער. לטענת אסולין, המתלוננת התוודתה בפניו, כי קיימה את יחסי המין עם המערער בהסכמה וכי המתלוננת סיפרה לו זאת מכיוון שנודע לו על כך מחברתו יוליה, שנמצאה בדירה בשעת האירוע ושמעה את המתרחש. בית-המשפט קבע, כי עדותו זו סותרת את הודעתו של אסולין במשטרה, לפיה נודע לו על הסכמתה של המתלוננת רק מפי יוליה. בית-המשפט ציין, כי טענתו זו של אסולין סותרת גם את גרסתו של המערער, לפיה שמע מאסולין, כי המתלוננת "מרכלת" עליו, כי אנס אותה.

טענות הצדדים

           המערער חוזר בפנינו על הטענות שנטענו בפני בית-המשפט המחוזי. לטענתו, שגה בית-המשפט משקיבל את עדותה של המתלוננת כמהימנה, לאור הגרסאות הסותרות אותן מסרה.

           לטענת המערער, בהודעתה במשטרה טענה המתלוננת, כי משניסה המערער לאנסה, התנגדה לו בכוח וצעקה בקול רם. עם זאת, בעדותה בבית-המשפט העידה המתלוננת, כי לא צעקה חזק, שכן פחדה להעיר את בתה, שישנה בחדר הסמוך, כדי שלא תראה אותה במצב הקשה בו נמצאה.

           לטענת המערער, החלטתה של המתלוננת להפלילו במעשה אונס אותו לא ביצע, נבעה מסירובו לסייע לה בתשלום שכר דירה בדירה אליה עברה לאחר שיצאה מדירתו של אסולין, מספר ימים לאחר האירוע.